בהמשך לפוסט מהשבוע שעבר, שעסק בקשר בין לחץ לפוריות (או אי-פוריות), הבטחתי לכם קצת עיצות מעשיות המבוססות על ה "אני מאמין שלי" ועל נסיוני הרב במשך יותר מ 25 שנה.

מאת: ד"ר עדי דוידסון

ראשית, כאשר מתכננים הריון, חשוב מאוד  לא לדחות אותו עד לשלב שבו זה נהיה "דחוף" להרות כי צריך להבין שכניסה להריון עשויה לקחת זמן. 90% מהזוגות הם פוריים וזאת הבשורה הטובה, אך יש לקחת בחשבון שגם אצל זוגות פוריים התהליך מסיבות שונות יכול לקחת גם שנה.

כאשר מחליטים להרות ומפסיקים להשתמש אמצעי מניעה, אני ממליץ לא לשנות כלום בחיי המין. להמשיך לקיים יחסי מין באותה תדירות ותזמון כמו בתקופה שלא רציתם להרות. הגוף כבר יודע לכוון אותכם למועדים הרצויים. הרצון להתעברות הוא טבעי ולא מודע ויש להישמע לגוף.

איך למצוא את מועד הביוץ?

פעמים רבות (ביום) פונות אליי נשים עם בקשה ללמד אותן איך למצוא את מועד הביוץ וכשאני מנסה להסביר שאין צורך הן שואלות בפליאה: "איך אפשר להרות מבלי לדעת את המועד הנכון?" אם לצורך הריון חייבים לדעת את מועד הביוץ משמע שחוסר ידע מהווה אמצעי מניעה. כל שנה ישנן 150,000 הריונות לא רצויים בישראל מבלי שידעו כלל את מועד הביוץ.

נשים רבות משתמשות ב "ערכות ביוץ" כדי לתזמן את היחסים. ערכות הביוץ (לדעתי) חסרות כל ערך רפואי שכן אמינותן גרועה ביותר והן טועות בניבוי הביוץ במספר ימים. ערכות אילו משווקות רק לקהל הרחב ולא נמצאות בשימוש במרפאות פריון. אם היה בערכות אילו ערך רפואי אז היו חוסכים הרבה משאבים ורושמים אותן לנשים במקום מעקב זקיקים ובדיקות דם שמבצעות מטופלות הפריון. הסטרס הנגרם בעקבות במעקב יומיומי למציאת הביוץ הוא עצום. תזמון היחסים פוגע גם בזוגיות וגם בסיכוי להתעברות. ובנוסף לכל, אם תועים בתזמון ובוחרים את המועד הלא נכון – אז הסטרס בחודש הבא גובר.

אז מה ההליך המומלץ?

כשמחליטים להרות, לנסות להיכנס להריון באופן ספונטני במשך 4-6 חודשים ללא תזמון ומבלי לחכות עם סטופר להצלחה. במידה ולא הופיע הריון במחצית השנה הראשונה עדיין אין זה אומר שישנה בעיה. אולי אתם מאילו שאמורים להרות במחצית השנייה. ניתן בינתיים לבצע שתי בדיקות פשוטות: בדיקת דם אחת לפרוגסטרון כשבוע לפני מועד הווסת הצפויה ובדיקת זרע. אם הזרע סביר והביוץ תקין ראו זאת כעידוד והמשיכו ספונטנית עוד מספר חודשים.

אם בסוף יתברר שישנה בעייה, אז לא חבל שהפסדנו שנה?

ממש לא. קודם כל רק ל 10% מהמקרים יש באמת בעיה. טיפולי פוריות עוזרים לאילו שיש להם בעיה, אך מזיקים לאילו שאין להם. כאשר יש ביוץ תקין טיפולים הורמונלים רק משבשים אותו ולא משפרים אותו. זרע תקין יפרה טוב יותר ביחסי מין מאשר בהזרעה ישירות לרחם או הפרייה חוץ גופית.

אם לא הופיע הריון תוך שנה אז יש להשלים את הבירור במהירות ונחישות ולטפל רק במה שצריך לטפל. אם לא נמצא בבדיקות כל גורם גופני מומלץ לחפש גם גורם רגשי כמו קונפליקט לא פתור, אמונות קבועות שצריך להסיר או מחסומים מסוג אחר. גם כאשר הגורם הוא גופני, אי הפוריות והטיפולים המתלווים איליה משפיעים קשות על הנפש ולא תזריק עזרה ועיצה גם בתחום זה.

מחקרים רבים הראו שכאשר משלבים טיפולי פוריות עם חיזוק נפשי או עם היפנוזה מגיעים להצלחה טובה ומהירה יותר.

הכותב הוא ד"ר עדי דוידסון, מומחה לרפואת אם-עובר וגניקולוג בכיר

בתחילת השבוע נתקלתי בסיפור המעניין של ליסה ויצ'ולס הבריטית, שאחרי שלל בדיקות פוריות, הרופאים הודיעו לה שהיא לא תוכל ללדת ושהיא ככל הנראה תישאר עקרה. וא, יום אחד, היא הובהלה לבית החולים בגלל כאבי בטן עזים וחשש לאולקוס, היא לא דמיינה שזה ייגמר בלידת בנה הראשון.

הסיפור גרם לי צורך לכתוב ולהרחיב על הקשר ההדוק בין גוף ונפש כאשר מדובר בפוריות. אני ממש לא מתפלא שכאני שומע על אישה הנכנסת להריון ספונטני למרות שאמרו לה שהיא אינה פורייה. למעשה, אני פוגש נשים כאילו כל יום. גם איני מתפלא כשאני רואה נשים שלא מצליחות להרות למרות שאין להן כל בעיה גופנית.

איך זה קורה?

ראשית אתאר את מעגל ההורמונים של האישה והגבר.

השחלה או האשך פועלים באופן תקין רק בעקבות גירוי של הורמונים המופרשים בבלוטה הנקראת היפופיזה. בלוטת ההיפופיזה נמצאת מתחת למוח ומחוברת אליו. בלוטת ההיפופיזה פועלת רק אם מקבלת גירוי הורמונלי מאיזור במוח הנקרא היפותלמוס. ההיפותלמוס, בהיותו חלק מהמוח, מקבל אותות ממערכת העצבים הרגשית ומושפע מאד מהמצב הרגשי.

אצל האישה המערכת הרבה יותר רגישה. שינויים רגשיים יכולים לפגוע בתפקוד המעגל ההורמונאלי ולמנוע ביוץ, אך גם ההתאוששות שלה יותר מהירה לעומת הגבר. אצל הגברים השפעה רגשית פחות מזיקה אך אם כבר מתרחשת, ההתאוששות יותר קשה ויכולה להימשך בין 6-12 חודשים.

לחץ כגורם לעקרות

בישראל אחוז הזוגות הלא פוריים זהה לשכיחותם בשאר העולם, אך אחוז הזוגות המטופלים גבוה בהרבה מאד משאר העולם. ישנם לכך שני גורמים:

1. לחץ של נשים לעבור בדיקות וטיפולים למרות שאין צורך
2. מערכת רפואית שנענית ללחץ ומטפלת במקום לעודד ולהרגיע

למען הסר ספק: איני מאשים לא את הנשים הנמצאות בלחץ, שכן אנחנו חיים כיום בעולם מתוקשר ומלחיץ. וכמובן איני מאשים את הרופאים המנסים לעזור ככל יכולתם ובכלים אשר נמצאים לרשותם, אך לא קיבלו הכשרה בתחום הנפש והשפעתה על הגוף.

אין תחליף לתזמון הטבעי של הטבע

כאשר אישה בארץ מנסה להרות היא מוקפת מידע שלילי. תמיד יש לה חברות שמטופלות במרפאות פוריות שמקרינות לה כמה קשה להרות. היא מציפה את עצמה באמירות שליליות כמו "אני כבר מבוגרת", "אני רוצה הריון מהר ובטח זה ייקח זמן רב להרות", "אני כבר מנסה חודשיים ולא הצלחתי (נכשלתי) אז בטח ישנה בעיה" ועוד.

ואז היא מחליטה "לזרז" באופן אקטיבי את הקליטה להריון. קונה ערכות ביוץ, מחשבת ימים ומתזמנת יחסים. תוך כדי כך הלחץ עולה, ההורמונים נפגעים וגם יחסים מתוזמנים פחות יעילים בהתעברות כי אין תחליף לתזמון הטבעי של הטבע.

הטיפולים מעלים את הסטרס מדרגה נוספת

ואז עולים שלב ודורשים בדיקות. פונים לרופא ומתחילה סדרת בדיקות מתישה ומלחיצה שרק פוגעת בפוריות. בדיקות פוריות אינן אמינות ואינן מנבאות את העתיד. בדיקות פוריות מראות תמונת מצב הנכונה רק ליום הביצוע ובמקרה הטוב לאותו החודש.

אם בדיקה מראה שאין ביוץ , הכוונה היא שאין ביוץ החודש. יתכן מאד והיה ביוץ לפני חודשיים (לפני שהחל הסטרס) וגם יתכן מאד שיהיה ביוץ בעוד חודש. גם בדיקות זרע מראות את המצב הנוכחי באותו יום בלבד. אצל רוב רוב הזוגות חוזרות הבדיקות תקינות או גבוליות ואז מתחילים טיפולים למרות זאת. הטיפולים שוב מעלים את הסטרס עוד מדרגה. בינתיים גם הזוגיות לא משהו והעבודה גם נפגעת.

טכנולוגיות רבות בתחום הפוריות הביאו ברכה לאנושות. תרופות הגורמות לביוץ עזרו לנשים רבות שלא בייצו להביא ילדים לעולם. הפרייה חוץ גופית נתנה תקווה לנשים רבות אשר החצוצרות שלהן היו פגומות לחזור למעגל האימהות ועוד. אך תרופות וטכנולוגיות אילו כאשר מופעלים על זוגות ללא בעיית פוריות – לא רק שאינן מזרזות, אלא אפילו מעכבות ומונעות פריון.

אז איך יוצאים מהמעגל הנ"ל? המשך בשבוע הבא.